מחקר הרעב של גטו ורשה הוא מחקר מיוחד במינו שבוצע על ידי רופאים יהודים בגטו ורשה. כל רופא מומחה בתחומו היה אחראי לבחון את ההשפעה של הרעבה על תחום התמחותו. המחקר נחשב לאחד המחקרים המקיפים ביותר בתחום הרעב וה״נבדקים״ או יש לומר ה״קורבנות״ היו 70 מבוגרים ו 40 ילדים.
“רעב הינו עתיק כמו ההיסטוריה של האנושות” פותח ד”ר פלידרבאום רופא יהודי וחוקר, את הפרק המדעי העוסק בהיבטים הקליניים של רעב במבוגרים, במחקר הרעב בגטו ורשה.
“מבחינה מסוימת אפשר להגדיר את הרעב כתופעה בחיי היהודים. אומות העולם – אין אתה מוצא בהם “רעב” למגע, לעבודה, ואפילו לחיים בדומה לזה של העם היהודי…” כותב ד”ר ישראל מיליקובסקי ראש צוות המחקר במבוא למחקר כפי שתורגם על ידי משה שכטר במאמרו: “סימפוניה בלתי גמורה” של רופאים יהודים משנת 1942, שהתפרסם בעיתון הרפואה, מאי 1953.
כמה אפשר לשרוד עם 180 קלוריות ליום?
ההיסטוריה של גטו ורשה מחולקת לשתי תקופות: לפני ה 22 ליולי 1942 ואחריו. התקופה הראשונה מתאפיינת ברעב כבד, קצובת המזון ליהודי כפי שנקבעה על ידי הגרמנים עמדה על כ- 180 קלוריות ליום לאדם; קצובה המהווה פחות מ- 10% מהקצובה שנקבעה אז לגרמני ורק כ-15% מהקצובה המומלצת כיום לאדם עובד או לנער.
גטו ורשה הפך להיות “גטו הרעב” – דרך בה תכננו הגרמנים לחסל תוך מספר שנים את יהודי גטו ורשה. מנתונים שהגיעו ממחלקת האספקה של גטו ורשה, עולה כי הצריכה הממוצעת הייתה כ- 800 קלוריות ,שספקה כ- 3 גרם שומן, 20 גרם חלבון צמחי והכילה: לחם, דייסה, תפוח אדמה, מעט חמאה או שמן, מעט סוכר וקערת מרק.
הרעב הכבד ששרר בגטו הביא לרחובות גטו ורשה גילויים אנושיים קשים של קבצנות, גניבת מזון מחד ומצד שני ערכים מוסריים והרואיים של רוח האדם: התגייסות ויסוד המטבחים הציבוריים שמומנו על ידי הג’וינט, שעל צלחת מרק דלה בססו “תכנית לעבודה חינוכית בנקודות חלוקת המזון ״שמטרתה …״ להפוך את נקודות חלוקת המזון למרכזים של הצלחה חינוכית והשפעה על הילדים”…
ולמרות הכל הם ביצעו מחקר
בתקופה זו תחת רעב כבד, הרעבה, מחלות מידבקות קשות, קבוצה של רופאים יהודים מחליטה לבצע מחקר מדעי, העומד בכל הקריטריונים המדעיים שנדרשו אז וגם כיום. מחקר שיאסוף ממצאים ויחקור את ההיבטים הקליניים, המטבוליים והפתולוגיים של רעב והרעבה. וכל זאת תחת רעב כבד של החוקרים עצמם, מיעוט או אי הימצאות של ציוד רפואי נדרש ובסודיות גמורה, בשל איום של גילוי פעילות זו על ידי הגרמנים הנאצים.
הדמות הראשית בארגון מחקר זה היתה ד”ר ישראל מיליקובסקי שהיה אחראי על הבריאות בגטו ורשה. המחקר תוכנן בדקדקנות מדעית על ידי ד”ר ג’וליאן פלידרבאום רופא פנימאי ידוע מווילנה כמחקר חתך שנמשך מפברואר 1942 והסתיים ביולי 1942 יחד ובשל האקציה הראשונה לטרבלינקה. המחקר כלל 70 מבוגרים מבית החולים צ’יסטה, ו- 40 ילדים בבית החולים לילדים באומן-ברסון, שהצריכה היומית שלהם, במקרים הטובים ביותר היתה עד 800 קק”ל ושמחלתם היחידה על פי אבחנה רפואית הייתה רעב.
למחקר היו 7 קבוצות מחקר שבראש כל אחת היה רופא וחוקר ראשי מומחה בתחומו, שבדקו:
קליניקה במבוגרים, קליניקה בילדים, מטבוליזם, כלי דם, מערכת הדם, עין וראיה, פתולוגיה ואנטומיה.
על פי החוקרים למחקר היו מספר מטרות. הראשונות היו מדעיות ורפואיות:
- בירור המחלות הנדירות והשכיחות במצב רעב
- מציאת הטיפול / הריפוי למחלת הרעב
- הבנת המנגנונים/ הסיבות האחראים לתסמינים והמנגנון הגורם למוות
אולם בפרק הפותח של המחקר שנכתב כל ידי ד”ר ישראל מיליקובסקי ברור כי הסיבות היו גם אחרות:
- להביא לידיעת העולם את התוצאות האיומות של ההרעבה ואת פשעי הנאצים
- תיעוד שמות הנרצחים
- להנציח את עוצמת הרוח האנושית של האדם / היהודי / הרופא היהודי
נתוני הממצאים שנאספו, נכתבו בחודשי הגטו האחרונים בבית הטהרה של בית הקברות היהודי בוורשה, והוברחו מחוץ לגטו לחלק הפולני. בתום המלחמה נאספו על ידי ד”ר אמיל אפלבאום ופורסמו באמצעות הג’וינט בפולנית, צרפתית ואנגלית.
בין הממצאים הבולטים של המחקר נמצא שהירידה בהוצאה הקלורית במנוחה (BMR) גדלה ככל שדרגת ההרעבה קיצונית יותר.
בתחילה אנשים איבדו את מסת השומן שלהם בהמשך הגוף הזדקן וקמל וישנה הגעה לסרקופניה (דלדול שרירים) ולבסוף האנשים הגיעו לקכקסיה סופנית.
ממצא מעניין הוא שלאנשים לא הייתה סוכרת ואלו שעם סוכרת מסוג 1 הורידו בצריכת האינסולין. ממצא זה מוכר גם בימינו ומחקרים שונים מראים שירידה במשקל יכולה להוביל לנסיגה ממחלת הסוכרת.
דבר נוסף שהתגלה דרך המחקר הוא ״תסמונת ההזנה מחדש״. מתן קלוריות בצורה מהירה מדי יכולה להוביל לשינויים קיצוניים בגוף שיכולים לגרום למוות.
מחקר זה הוא הראשון מסוגו, היחיד ואף אחד מהמחקרים המקיפים ביותר שחקרו את הרעב, גם באם הסתיים טרם זמנו וגם ביחס למועד ביצועו או הציוד והידע שהיו אז בידי החוקרים.
רבים ממצאיו נמצאו והוכחו כנכונים גם כיום והם משמשים כאבני דרך בקרב רופאים, תזונאים ומטפלים קליניים להבנה ולטיפול במצבי רעב בעולם המודרני: רעב מחוסר במזון (מדינות מתפתחות) כתוצאה ממחלה (סרטן) או מהרעבה עצמית (אנורקסיה). אמתותם והרלבנטיות המדעית יחד עם עוצמתם האנושית, מקיימים בכך עבור העולם המדעי את צוואתו של ד”ר ישראל מיליקובסקי בסיום הפרק הפותח את המחקר:
לא כולי אמות – No omnis moriar
המאמר נכתב בשיתוף פעולה עם הדיאטנית הקלינית לימור בן חיים.
